הגיגים ומחשבות בעקבות תמונה...

לקראת יום השואה הכנתי עם תלמידי מצגת המתעדת "ילדים בשואה".
המצגת הוצגה בכניסה לבית הספר על מסך ענק, כך שכל מי שנכנס לבית הספר נחשף אליה. היא כמובן עוררה תגובות רבות, התרגשות והערכה. אחת התמונות, שבחרנו להציג היתה התמונה המפורסמת של הילד המפוחד המניף את ידיו למעלה במעין כניעה, פחד, או אולי השלמה...כשחייל גרמני מכוון ברקע את נישקו. התמונה הפכה לאחד מסמלי השואה.
להפתעתי ביום ששי בערב, בכתבתו של יאיר לפיד, נערך מסע בעקבות אותה תמונה בדיוק. שם הכתבה היה: מיהו הילד שבתמונה? בכתבת תחקיר מרתקת התחקו הכתבים אחר עקבותיהם של שלוש משפחות שחיות כיום מחוץ לפולין וכל אחת מהן טוענת כי "הילד הזה הוא אני". הכתבים הציגו קווי דמיון בין התמונה המפורסמת, לתמונות של הטוענים לכתר, ראיינו את אחת הדמויות שטענה כי התיק, המעיל והכובע הן בוודאות שלה.
באותם רגעים חשתי, כי העשייה שלי בכיתה מתחברת מצויין עם נושאי השיח המוצגים בתקשורת ובמדיה הטלוויזיונית והיתה לי הרגשת נחת וסיפוק. הכתבה לטעמי, היתה מרתקת.לא יכולתי להזמין עיתו מוצלח יותר ... אני מחכה בציפיה רבה לשמוע מה חושבים על כך תלמידי...אני יודעת שיהיו להם תגובות מעניינות...
מיהו אותו ילד? כנראה שלא נדע בוודאות לעולם.
http://http://reshet.ynet.co.il/חדשות/News/Domestic/internal/Article,41294.aspx

ברוכים הבאים לבלוג של גילה.

ובכן סוף סוף פתחתי בלוג משלי.

למען גילוי נאות אומר ולא אבוש, כי לא הייתי מעלה בדעתי לפתוח בלוג משלי אילו לא הייתי מחוייבת לכך במסגרת לימודיי.
הרומן שלי עם בלוגים החל עוד בסמסטר הראשון של לימודיי במרכז ללימודים אקדמיים.
אז, בחרתי להתמודד עם הבלוג ותרומתו היחודית להוראה.
אפילו ניסתי לכתוב יחידת לימוד בתנ"ך שתילמד באמצעות בלוג. זו היתה חוויה מעניינת ויצירתית, במיוחד בשל העובדה שהמשימה היתה תאורטית, ואפשרה לי להפליג בדמיון...
אבל לכתוב בלוג משלי... בו אני מתעדת תהליכים, הרהורים ומחשבות, לא בדיוק מתאים לי...הרי זה כל כך אישי...ופתאום לתת לזה פומביות... עלי זה מאוד מאיים.
בעיקר מעסיקה אותי המחשבה - האם יהיו לי נושאי כתיבה כל שבוע? שאלה שאין לי עליה עדיין תשובה.

בשלב זה, המחשבה על הבלוג מעסיקה אותי מאוד, מעוררת אצלי הרבה שאלות ותהיות, המון התלבטויות. יש לי תחושה, שאני יוצאת למסע ארוך. מקווה שהוא יהיה מעניין, מאתגר ומסקרן.